רגש מניע רגש

בשבוע שעבר כולם דיברו על האגרוף של וויל סמית לכריס רוק. 

ארוע חריג שגרם ללא מעט אנשים וביניהם אני להציץ פנימה (מישהו אמר מציצנות?) ולהבין מה קרה שם? בעודי צופה באירוע הרכבתי "משקפיים" שבוחנות את הצד הרגשי של הארוע.

 בתחילת דבריו של כריס רוק, וויל סמית נראה מחויך ואפילו נהנה מהבדיחה- רגש של שמחה, לאחר כמה שניות כאשר הבין שאשתו ממש לא נהנתה מהבדיחה (בלשון המעטה) הוא קם מכסאו והחטיף לקומיקאי- רגש של עצבים

לכאורה שינוי מצב רגשי שיכול לקרות לכל אחד (גם למנטורים גדולים כמוהו) אולם בתחושתי היה רגש נוסף שהאיץ את התנהגותו של סמית וזה רגש העלבון, הוא נעלב עבור אשתו או שמא פגש את עצמו ברגש דומה, דבר שגרם לו לעשות את המעשה החריג. 


מעגל הקסמים הרגשי

מעגל הקסמים הרגשי שהתחולל אצלי שכלל השתאות, שוק, אכזבה, חמלה ועוד גרם  לי לסקרנות ורצון לצפות בסרטו של וויל סמית "קינג צארלס" הסרט על אביהם של האחיות הטניסאיות וונוס וסרינה ויליאמס.

סרט מומלץ על תפיסת הצלחה יוצאת דופן ואף חריגה ויחד עם זאת תפיסה שהביאה שתי ספורטאיות לפסגת החלומות של כל ספורטאי/ת!

מעגל קסם נוסף של רגש עלה בי תוך כדי צפייה והוא שתחושת עלבון יוצרת דרייב להיות יותר טוב!

בסרט הרגשתי מצידו של צ'ארלס (מגולם ע"י סמית) כי ההשפלה אותה חווה בילדותו, הכאב הפיזי והרגשי שליווה אותו לאורך כל התקופה גרם לו להבין את החיים אחרת, לא להיות בתוך התבנית אליה הוא נולד.

בנימה אישית זה פשוט ריגש אותי לראות כיצד הוא בחר לחיות את חייו אחרת ולא להישאב למסכנות ולקורבנות שאחרים נופלים אליה לצערי,  היכולת שלו לתווך את מה שהוא הרגיש כאשר הוא הושפל פעם אחר פעם ולהפוך זאת לרגש מניע חיובי עבור הבנות שלו, הביא אותו לקחת החלטות שנראות בעולם "המוסכמות" כהזויות, אבל מבחינתו לא הייתה אפשרות אחרת!


"כמו מי אנחנו רוצים להיות?"

עמוד השדרה שהוא בנה מתוך החוויה הכואבת שלו היתה מגן וחומה עבר הבנות שלו לאורך כל הדרך שלהן לפסגה, אחת השאלות שהילדים שלנו ואולי אף אנחנו נשאלים מדי פעם, זה "כמו מי אנחנו רוצים להיות" והתשובה שהאחיות נתנו במציאות ובסרט הייתה  "אני רוצה שיהיו כמונו" 

בשנייה הראשונה הרגשתי תשובה שלכאורה מישהו התכונן אליה אבל כאשר חשבתי בשנית, הרגשתי את העוצמה של התשובה, שבעצם ביטאה חלום של האחיות להוות מודל לספורטאיות על ואולי עוד יותר משמעותי להיות ספורטאיות על שחורות עור דווקא במקצוע המכונה "הספורט הלבן" 

האבא היה סופר דומיננטי בעיצוב המנטליות של הבנות שלו ובעצם ייצר את היסודות של החלום שלהן.

הסרט אומנם מתמקד באבא ובחלום שלו אבל ללא ספק הוא הטביע חותמו בחלום של בנותיו, הוא הסביר להם שההשקעה הנוכחית שלהן תאפשר להם את מה שלא היה לו בעצמו ואף לא היה יכול לחלום על בית, כסף, יוקרה ועוד.

הסרט לקח אותי לכל מיני מחשבות שאני מזמין אתכם/ן להתבונן בהם בעת צפייתכם בסרט הזה: 

  • מהי באמת הדרך להצלחה?
  • מהי הדרך הנכונה להיות ההורה שבונה את השביל המדויק עבר הילדים שלנו
  • האם צריכים להיות מושפלים, מובסים, נכשלים בכדי לייצר את הדרייב המטורף הזה להצלחה
  • מערכת יחסים הורים-ילדים: כמה אתם סומכים על כך שההורים יודעים עבורכם את החלום?
  • האם אתם מגשימים את החלום שלכם או של ההורים?
  • היכן תהיו בעוד 5 שנים? האם יש חלום? חזון? האם כתבתם אותו?
  • אלו מחירים אתם מוכנים לשלם בכדי להגשים את החלום שלכם?
  • אלו ערכים מניעים אתכם כיום בדרך להגשמת המטרות שלכם?

לסיכום רגש מעורר רגש- חישבו אלו רגשות מניעות או חוסמות אתכם/ן, מהו הרגש הראשוני שגורם לכם להגיב כמו שהגבתם? 

אשמח שתכתבו לי מה מניע אתכם היום בדרך להצלחה שלכם?